החלטה בתיק בש"פ 3176/05

1.        שני עררים על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' זלוצ'ובר) מיום 25.3.05 אשר החליט על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם. הדיון בשני העררים אוחד.

           על פי הנטען בכתב האישום שהוגש נגדם, העוררים הינם קרובי משפחה. העוררים והמתלונן הסתכסכו על רקע העובדה שבת זוגו של המתלונן, בת אל שמה (להלן - בת אל), היתה בעבר בת זוגו של בן משפחתם של העוררים וכיום היא בת זוגו של המתלונן. המשיבים, כך על פי הנטען, פנו אל המתלונן עובר לאירועים נשוא כתב האישום ודרשו ממנו להפסיק להתראות עם בת אל. העוררים קשרו קשר לפגוע במתלונן ולחטוף אותו ובשעות הערב המאוחרות הגיעו סמוך לביתה של בת אל. כשיצא המתלונן מביתה ונכנס אל רכבו, חסמו העוררים את דרכו באמצעות רכבם. ברכב נהג העורר בבש"פ 3176/05 (להלן - טלב), על אף שאין ברשותו רישיון נהיגה. העוררים יצאו מרכבם, פתחו את דלת רכבו של המתלונן, תפסוהו ומשכוהו אל רכבם. כשעלה בידו של המתלונן להשתחרר והוא החל בורח, רדף אחריו המשיב בבש"פ 3233/05 (להלן - עדל) וניסה לבעוט בו. המתלונן במנוסתו קרב אל שתי ניידות משטרה וקרא לעזרת השוטרים, שאז התרחק עדל מהמקום בריצה. השוטרים נסעו בניידת וכרזו לעדל לעצור, אולם הוא לא עצר ונכנס לרכב בו ישב טלב. משלב זה החל מתנהל מרדף משטרתי אחר העוררים, שבמהלכו הם נסעו נסיעה פרועה ומהירה בכבישים, לרבות נסיעת עקלתון בכביש בלב עיר ובשולי הכביש, התעלמו מכרזות השוטרים והמשיכו בנסיעתם הפראית גם לאחר שירו השוטרים לעבר גלגלי רכבם בשתי הזדמנויות. פעמיים ניצל שוטר מדריסה על ידי העוררים במנוסתם ושוטר אחד אף נדרס ממש. בסופו של דבר עצרו את הרכב וניסו להימלט רגלית, ומשהודיעו להם השוטרים כי הם עצורים, התנגדו למעצרם בכוח.

           כתב האישום מייחס למשיבים ביצוע עבירות של ניסיון חטיפה, עבירה לפי סעיף 369 בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - החוק); הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק; סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק; חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק; תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 274(1) לחוק; הסתייעות ברכב לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 (להלן - הפקודה); נהיגה ללא רישיון נהיגה, עבירה לפי סעיף 10 בצירוף סעיף 62 לפקודה. לעדל מיוחסת גם עבירה של נהיגה ללא ביטוח רכב, עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל - 1970.

2.        עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה בקבעו, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים נגד העוררים, תוך שדחה את טענת העוררים בדבר קיומה של סתירה בין גרסתה של בת אל לגרסת המתלונן לעניין ניסיון החטיפה. אשר לעניין המסוכנות קבע בית המשפט קמא, כי העבירות המיוחסות לעוררים מקימות עילת מעצר בשל המסוכנות העולה מהן, בפרט בנסיבות המקרה דנן המשלב עבירות חמורות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ושל ניסיון לחטוף אדם. החלטת בית המשפט קמא נסמכה גם על תסקירי המעצר שהוכנו בעניינם של העוררים, בהם הומלץ שלא לשחרר את טלב ממעצר בעוד ביחס לעדל הומלץ לשחררו לחלופת מעצר בבית אביו. בסופו של יום קבע בית המשפט קמא, בהתייחס לשני העוררים, כי אין החלופות המוצעות מתאימות וכי הוא אינו נותן אמון בעוררים שיקיימו את תנאי השחרור בערובה נוכח התנהגותם משולחת הרסן, כאשר הרקע לניסיון החטיפה בעינו עומד וכאשר הערבים המוצעים מנסים, כך על פי ההתרשמות, לגונן על העוררים. לאור האמור הורה בית המשפט קמא על מעצר העוררים עד תום ההליכים נגדם.

3.        שני העוררים הגישו עררים נפרדים על ההחלטה לעצרם עד תום ההליכים. הדיון בעררים אוחד בהסכמת הצדדים ולבקשתם.

           בא כוחו של טלב, עו"ד סלע, טוען בעררו, בקיצור נמרץ ומבלי לפרש טעמיו, כי קיים כרסום ממשי בחומר הראיות וכי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי קיים סיכון של שיבוש מהלכי משפט והדחת עדים אם ישוחרר ממעצר וכי אין ליתן בו אמון שיקיים את תנאי השחרור בערובה. לטענתו, גילו הצעיר ועברו הפלילי שאינו מכביד, מצדיקים שחרורו לחלופת מעצר. בדיון בפני הצטרף בא כוחו של טלב לטענות בא כוחו של עדל לעניין דיות הראיות, כפי שיפורטו בהמשך. עוד טען, כי טלב אך ישב ברכב ועל כן לא ניתן לייחס לו חטיפה וכי הרכב נסע ב"זיגזוג" מאחר שהשוטרים ירו אל גלגלי הרכב. בנוסף טען, כי אין חשש להשפעה על עדים היות שפעולת ההדחה התבצעה הלכה למעשה על ידי המתלונן ובת אל עצמם.

           בא כוחו של עדל, עו"ד פורר, טוען בעררו, כי לא בוססה תשתית ראייתית לכאורית באשר לאישום בעבירה של ניסיון חטיפה. לעניין זה הוא שב וטוען לסתירה בין הודעת המתלונן להודעתה של בת אל ומציין כי שני האחרונים נחקרו תחת אזהרה בחשד להתחזות של המתלונן לאחר ובחשד לשיבוש הליכי חקירה. האירועים המיוחסים לעדל בוצעו לכאורה בעת שהמתלונן אמור היה להימצא במעצר בית ולמעשה הפר את תנאי שחרורו. לאור האמור, הוא טוען, מדובר בעד מניפולטיבי שכל טענותיו בדבר פחדו מהעוררים יסודן ברצונו לטשטש את היותו מפר את תנאי שחרורו לחלופת מעצר. מעבר לכך, טוען הוא, גרסת המתלונן אינה מתיישבת גם עם גרסת אחד השוטרים באשר לדברים שאמר לו לכאורה המתלונן אודות ניסיון החטיפה. עוד נטען, כי לא ניתן המשקל הראוי לכך שעדל לא היה זה שנהג ברכב ולכך שהתעודה הרפואית שניתנה בעניינו של השוטר שנדרס כביכול, אינה מעלה כי הוא אכן נדרס. בנוסף, לעובדה שבפועל לא נפגע איש במהלך האירוע יש השלכה על קביעת המסוכנות. הסכנה לשיבוש אינה נשקפת מעדל אלא דווקא מהעדים, המתלונן ובת אל. בשים לב לנסיבותיו של עדל - צעיר ללא עבר פלילי שלא נהג ברכב ונתון במעצר מיום 17.2.05, כאשר תסקיר שירות המבחן ממליץ על שחרורו לחלופת מעצר, היה מקום, לשיטתו, לשחררו לחלופת מעצר.

           באת כוח המדינה, עו"ד כץ, במענה לטענות העוררים, טענה כי החלטת בית המשפט קמא מפורטת ומאוזנת, תוך שהשופט מתייחס לכל טענה שהעלו העוררים. בטיעונה הדגישה את חריגותו של המקרה - את המרדף המתמשך, תוך שחיי השוטרים נתונים בסכנה ממשית ונאלצים לקפוץ אל המדרכה על מנת להציל את חייהם. לדבריה, העוררים הוכיחו בהתנהגותם ובנחרצותם להימלט כי אין מורא החוק עליהם ובנוסף, תסקירי שירות המבחן מעלים כי קיים לגבי שניהם סיכון משחרורם. בשלב זה רב עדיין הנסתר על הנגלה באשר לחלקו של כל אחד מהם בפרשה. מדובר איפוא באנשים משולחי רסן שאין חלופה הולמת לגביהם שתצדיק מתן אמון בהם לצורך שחרורם. 

4.        המחלוקת לעניין דיות הראיות מתמקדת בשאלה האם קיימת תשתית ראייתית לכאורית לעבירה של ניסיון חטיפה. כידוע, בשלב זה, של המעצר עד תום ההליכים, אין בית המשפט נדרש לבחינת מהימנות הראיות כל עוד אלה לא נשמעו בפני בית המשפט שבפניו מתברר התיק (ראו גם: בש"פ 1001/99 קורנבליט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 25.2.99); בש"פ 2070/98 דאדשב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 2.4.98)). מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הסתירה הלכאורית בין גרסתה של בת-אל לאירוע החטיפה לבין גרסתו של המתלונן לאירוע זה אינה משמעותית. שתי הגרסאות עניינן באירוע אלים, טענת המתלונן כי נעשה ניסיון לחטוף אותו הובאה בפני השוטרים בסמוך לזירת האירוע הנטען, זמן קצר בלבד לאחריו וממילא אין התשתית הראייתית לעניין זה נסמכת אך על הודעותיהם של המתלונן ובת-אל אלא גם על הפרטים שמסרו השוטרים שהיו במקום בזמן אמת. מכאן, קיימת תשתית לכאורית לאישום בעבירה של ניסיון חטיפה, כמו-גם ליתר האישומים.

5.        המעשים המיוחסים לעוררים חמורים ביותר הם, באשר יש עימם סיכון לחיי אדם. המעשים - החל בניסיון לחטיפת המתלונן תוך שימוש באלימות, עובר בנסיעה פראית ופרועה תוך כדי שכדורים נורים אל עבר רכבם של העוררים, עניין שיש בו לסכן חייהם של עוברי אורח ושל נוסעי כלי רכב סמוכים שכל חטאם בכך שחלפו במקום, וכלה באלימות שהופעלה נגד השוטרים בסיומו של המרדף - מוליכים למסקנה בדבר מסוכנותם של המשיבים ומקימים עילת מעצר בעניינם. לאלה מצטרף החשש מפני השפעה על עדים ושיבוש מהלכי המשפט, חשש אשר אני סבורה כי יש לו יסוד.

           בבואי לבחון האם ניתן לשחרר את העוררים, שומה עלי לתת דעתי - כמצוות המחוקק - לשאלה האם ישנה חלופה, מבין אלה המוצעות, שיש בה כדי להפיג את החשש מפני מסוכנותם, כמו גם את החשש מפני השפעתם על עדים ומפני שיבוש מהלכי המשפט (ראו גם: בש"פ 5257/04 בניישו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 16.6.04)). אני סבורה, כי לא ניתן להצביע על חלופה שכזו. העבירות, כפי שציינתי, חמורות ביותר ומלמדות לא רק כי העוררים הינם חסרי גבולות אלא גם שאין הם רואים עצמם מחויבים במצוות החוק או בציות לנציגי החוק. ברקע הדברים עודנה מצויה מערכת היחסים המורכבת מול בת-אל, שעתידה לשמש עדת תביעה במשפטם של העוררים, ואשר הקשר שלה אל המתלונן הוא העומד, על פי הנטען, בראשית ההשתלשלות העובדתית המתוארת בכתב האישום.

           תסקירי שירות המבחן בעניינם של העוררים, לרבות התסקיר הממליץ על שחרורו של עדל לחלופת מעצר, אף הם תומכים במסוכנותם של העוררים, כאשר בהתייחס לטלב מציין התסקיר כי קיים פער משמעותי בין נסיבות מעצרו ומעורבותו הקודמת בפלילים, לבין הדרך בה מתאר הוא את תפקודו והתנהגותו ובאשר לעדל התרשמות שירות המבחן היא כי הוא התקשה להציג תמונה מהימנה באשר לנסיבות מעצרו וכי הוא נטה למסור אינפורמציה מגמתית ומטשטשת עובדות של מציאות חייו. לגבי שניהם העריך שירות המבחן כי נשקף מהם סיכון אם ישוחררו, אף כי בהתייחס לעדל צוין כי "קיימת רמת סיכון בינונית-גבוהה של הישנות התנהגותו הפוגענית".

           מכלול השיקולים שלעיל מוליכים לטעמי למסקנה כי אין חלופה אשר תאיין את המסוכנות הנשקפת מהעוררים, במיוחד על רקע היותם נעדרי גבולות וכאשר הרקע למעשים הנטענים יש לו פן רגשי עז שעומד בעינו אף כיום. לפיכך החלטתי לדחות את שני העררים. העוררים יישארו במעצר עד תום ההליכים במשפטם.

           ניתנה היום, ג' בניסן תשס"ה (12.4.05).

                                                                                                  ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: